יהיה בסדר

כשעליתי לכיתה י"ב, עלה רכז השכבה דאז, אמיר גולדשטיין, על במת האודיטוריום ושאל את השכבה מה הם ראשי התיבות של י"ב. לאחר כמה ניחושים לא מוצלחים, אמיר אמר ש-י"ב זה "יהיה בסדר" ואז נתן לנו נאום שלם על כמה שאנחנו, בתור ישראלים, פשוט מקווים שהדברים ילכו, לא מתכננים, פשוט זורמים עם החיים ומקווים ש… יהיה בסדר. הוא אמר שככה אי אפשר לסיים בגרויות באופן מוצלח, אי אפשר להתקבל לאוניברסיטה לחוג אותו רוצים ללמוד ואי אפשר להתנהל ככה בחיים. השנה הייתה 1997, אני הייתי בן 17, ואמיר ניסח במילים את מה שחשתי כבר כמה שנים – כדי שיהיה בסדר, צריך לעבוד קשה ויותר חשוב מכך, לעבוד חכם. שמו של התיכון היה "דנציגר", העיר קרית שמונה – הפריפריה של הפריפריה.

השנה 2014. שלוש שנים לאחר המחאה החברתית הגדולה ותרבות ה-"יהיה בסדר" ממשיכה לשגשג. לחלקנו זה עובד, לחלקנו קצת פחות. אלה שזה עובד להם, חושבים שהם גילו את אמריקה ובטוחים שהם הדבר החם הבא. הם מתקדמים מהר בקריירה, מרוויחים סכומים ששמים אותם עמוק בעשיריון העליון, גרים במרכז תל אביב לבד ו"חיים את החלום".

עד שמשהו קורה. תאונה, גירושים, פיטורין. הם מגלים שהמגדל שהם קנו הוא בעצם מגדל קלפים וברגע שהחיים שולפים את אחד הקלפים, הכל קורס, כי אי אפשר לבנות טירה על בסיס "יהיה בסדר". טירה אמיתית בונים מהיסוד ו-"יהיה בסדר" זה חרא של יסוד.

קראתי את הפוסט "אני עני". למי שפספס את הפוסט הויראלי הזה, מדובר על אב לשניים, גרוש, שלא מצליח לקנות פיצה לבת שלו ומאשים בכך את המזל הרע שלו ואת כל נגני הרחוב להם הוא תרם מספר שקלים במהלך חייו. הוא פורט על כל מיתרי האמפטיה של הישראלי הממוצע, משרבב באומנות את מילות המפתח הנכונות, כגון "מעמד הביניים", "כבוד", "לטפס החוצה מהבור" ו-"נכשלת כגבר". וזה עובד! מאות תגובות אוהדות, אינספור לייקים ושיתופים. כולנו מעמד הביניים, לא? כולנו מרגישים עניים.

וזה מחרפן אותי. מחרפן אותי שהכותב מעדיף לשבת על דמי אבטלה במקום לצאת לעבוד בגלל שמדובר על אותו סכום כסף בעבודה ובאבטלה – למרות שבעבודה יהיו לו הזדמנויות לקידום ורכישת כישורים חדשים שיאפשרו לו להרוויח יותר. זה מחרפן אותי שהוא בוחר בלשבת על הספה ביחידת הדיור של הוריו, לרחם על עצמו ולהאשים את מזלו, במקום לקחת אחראיות על גורלו.

אני מחלק את כל האנשים בעולם לשתי קבוצות: קבוצת הקורבנות וקבוצת החיים. הקורבנות תמיד יפנו אצבע מאשימה כלפי אנשים או גורמים אחרים. הם יאשימו את המזל הרע שלהם שגרם לתאונת דרכים, הם יאשימו את הבוס שגרם לפיטוריהם, הם יאשימו את האישה שמעצבנת אותם ולא מבינה אותם, הם יאשימו את הבעל שהוא לא מקשיב להן, הם יאשימו את החבר לצוות בזה שהוא תמיד דופק הכל והם יאשימו את הלקוחות בזה שהם מגעילים. תמיד יהיה מישהו אחר שהוא אשם. תמיד יהיה מישהו אחר, שאם רק הוא היה עושה משהו, המצב שהקורבן היה משתפר.

ויש את קבוצת החיים. בקבוצת החיים נמצאים אנשים שכאשר הם לא מסתדרים עם הבוס, הם לוקחים אותו לשיחה ומנסים להבין מה לא בסדר ואיך הם יכולים להשתפר כדי לענות על צרכי החברה; כאשר הם נתקלים בריב עם אישה הם מתיישבים איתה על כוס קפה ומנסים להבין מה הם יכולים לעשות כדי לגרום לה להרגיש רצויה ונאהבת; כאשר הן מרגישות שהבעל לא מקשיב להן, הן מנסות להבין מה מטריד אותו שמונע ממנו להקשיב להן; כאשר חבר בצוות מפשל, הם מוצאים דפוס התנהגות ונמנעים מלתת לו משימות דומות או מלמדים אותו לבצע את המטלה כדי בפעם הבאה חבר הצוות יצליח; כאשר הם נתקלים בלקוח מגעיל הם בולעים את האגו ומבינים שהלקוח כועס על החברה ולא עליו ועדיין נותנים את השירות הכי טוב שניתן ובסוף גם מאחלים יום טוב, מכל הלב – והרבה פעמים גם מקבלים תשובה טובה ותחושת הישג.

לומדים את זה בכל מקום. לומדים את זה בשירות לקוחות, תחת הכותרת "מוקד שליטה פנימי", לומדים את זה בבה"ד 1 תחת הסיסמא "אחראיות איננה ניתנת לחלוקה". לומדים את זה כשמסתכלים על אנשים שעושים עם עצמם משהו, לומדים את זה מאנשים מצליחים. המידע נמצא שם בחוץ. הוא נמצא בספרים, הוא נמצא בבלוגים, הוא נמצא בנסיון חיים, הוא נמצא בביוגרפיות של אנשים מצליחים, הוא נמצא אצל חברים שלכם שאתם לפעמים פשוט רוצים להיות כמוהם.

אז אנשים יקרים, אל תהיו זומבים. ברגע שתפסיקו להאשים את כל העולם, תחצו את הקו שמבדיל בין הקורבנות לאנשים החיים. זה פשוט – כל מה שצריך לעשות זה לקום בבוקר, להסתכל במראה, לחייך ולשאול כל פעם מחדש – "מה אני יכול לעשות היום, שישפר את החיים שלי מחר?"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>