חזיר קפיטליסטי עושה ויפאסנה

ביום שני שעבר יצאתי לויפאסנה.

מה זה ויפאסנה? ויפאסנה, מילולית, זה "לראות את הדברים כפי שהם באמת". מדובר למעשה על אחת מטכניקות המדיטציה העתיקות ביותר בהודו. אומרים שהיא נשכחה ולפני כ-2500 שנים התגלתה מחדש על ידי גוטמא בודהא (אגב, בודהא זה "מואר", כלומר לא מדובר על שם של בן אדם, בניגוד למקובל לחשוב, אלא על סוג של סטטוס. השם של האדם לו אנו בדרך כלל קוראים "בודהא" היה גוטמא). מדובר על תהליך של התבוננות פנימית תוך כדי ריכוז התודעה וקבלת השינוי כטבע של הדברים. כפי שהאתר של ויפאסנה בישראל מצהיר, לא מדובר על טקס או פולחן שמדובר על אמונה עיוורת (מצוין – אם כי גיליתי בהמשך שזה לאו דווקא נכון) ולא מדובר על בידור אינטלקטואלי או פילוסופי (חבל – כפי שגיליתי בהמשך). אני בהחלט מציע לאנשים שזה מעניין אותם לעיין בהסבר על הטכניקה הזאת באתר הויפאסנה הישראלי.

למעשה, מדובר על עשרה ימים שלמים של חוויה מדהימה וקשה. החלטתי לפרוש לאחר חמישה ימים, אבל על כך בהמשך. המדיטציה הזאת מבססת על שלושה עמודי תווך – סילה (מוסר), סאמאדי (ריכוז התודעה) ופאניה (טיהור התודעה).

ההתחלה

בשעות הבוקר יצאתי מביתי בפלורנטין אשר בתל אביב לכיוון קיבוץ בית זרע אשר נמצא דרומית לכינרת. עליתי על קו 42 ויחד איתי עלתה אישה כבת 60. היא ניסתה להעביר את הרב-קו שלה, אבל ככל הנראה לא היו בו מספיק כסף ולא היה לה מזומן – אז הצעתי לשלם עליה. היא סירבה בהתחלה, אחלה לאחר חצי דקה הסכימה. תזכרו את הסיפור הזה, הוא יתברר להיות כבעל משמעות בסוף.

אוטובוס חצי-ריק לטבריה ולאחר שלוש שעות, אני בצפון. מאוד התגעגעתי לצפון – גדלתי בקרית שמונה והנוף הצפוני מאוד קרוב לליבי. לאחר מכן, קו 26 הביא אותי מטבריה לקיבוץ בית זרע. ירדתי מהאוטובוס עם עוד בחור, בלונדיני, אשר התברר כמתנדב שבדי בקורס הזה. בנות, להירגע – יש לו חברה וגם ככה לא באמת אפשר לדבר עם אנשים במהלך הקורס.

הפקדתי את הפלאפון והארנק אצל מנהלי הקורס, אשר אמרו לי שאני משוכן בחדר 13. ארוחת ערב בשש ולאחר מכן מבוא לקורס. כל מי שעושה קורס ויפאסנה מתחייב לסילה (מוסר), אשר מתבטאת בשמירה על חמשת הכללים הבאים לתלמידים החדשים, למשך כל תקופת הקורס:

  1. להימנע מהרג כל יצור חי (זה קל)
  2. להימנע מלגנוב (גם זה)
  3. להימנע מכל פעילות מינית (אתה מוקף בגברים 24 שעות ביממה – אז גם זה פשוט)
  4. להימנע מדיבור שקר (זה ממש פשוט – כי גם ככה לא מדברים)
  5. להימנע מחומרים משכרים משככי כאבים (חשבתי שזה קל, עד שהגעתי ליומו הרביעי של הקורס…)

כל התלמידים גם מתחייבים לשמור על "שתיקה נאצלת" – שזה בעצם "דממה של גוף, דיבור ותודעה", או במילים אחרות – אסור לתקשר עם אף אחד מתלמידי הקורס, בכל צורה: לא דיבור, לא תנועות, לא פתקים, לא תנועות ידיים – כלום. מותר לפנות רק למורה לפי הצורך ולמנהל הקורס לבעיות אדמיניסטרטיביות, וגם בזה צריך לצמצם למינימום ההכרחי. כמובן שיש הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים – חוץ מבאולם המדיטציה, שם קיימת הפרדה, אבל לא מוחלטת – גברים בצד אחד של האולם ונשים בצד האחר שלו. שני מורים מלווים את הקורס – גבר ואישה.

כולנו נשבענו לשמור על כללי הסילה והקורס החל. קיבלתי את כרית מספר 13 (מעניין – מספר 13 מלווה אותי כל החיים שלי – ופה נתקלתי בו מספר פעמים. למעשה, יום הולדת 13 שלי, היה ביום שישי ה13, 1993 – שגם שם יש 13. אבל אנחנו לא בענייני מיסטיקה).

חשוב להבין שבקורס ויפאסנה עושים שלושה דברים בלבד – מודטים (עושים מדיטציה), נחים, וישנים. הלו"ז מתחיל ב-4:00 בבוקר, עם גונג לא חזק, אך בהחלט מעיר. צליל הגונג ליווה אותי במשך שישה ימים. בדרך כלל הגונג צילצל כ8-9 פעמים ביום, לפני כל התכנסות. לאחר מכן מ-4:30 (גונג) ועד 6:30 (גונג) כל אדם אמור למדוט בחדרו או באולם מדיטציה (או כפי שקוראים לו – אולם דהאמה).

אולי הגיע הזמן להציג כמה מושגים שלמדתי בימים האלה, מושגים שיעזרו לי להעביר את הסיפור. יסלחו לי המבינים בדבר אם אני לא מדייק בתיאור המושגים, ובכל מקרה אפשר לעיין בויקיפדיה לגבי כל אחד מהם.

קודם כל, דהאמה. דהאמה זה למעשה מן חוק טבע אוניברסלי או הדרך לשחרור, שגם היא אוניברסלית. המטרה היא להגיע לניבאנה (נירוונה), שזה סוג של טיהור (אולי לאדם מערבי המושג היותר קרוב יהיה "גן עדן", אבל לאו דווקא כזה שקורה לאחר המוות – כלומר מדובר יותר על מצב ולא על מקום), והדרך להגיע לשם היא מדיטציית ויפאסנה. כלומר, על ידי הבנה של דהאמה (חוק טבע) ועל ידי הליכה בדרך של ויפאסנה (התבוננות פנימית טהורה) ניתן להגיע לניבאנה (גן עדן, שחרור).

ס.נ. גואנקה

ס.נ. גואנקה

את כל המושגים האלה מעביר ס.נ. גואנקה, אשר מלמד את טכניקת ויפאסנה משנת 1969. למעשה, הקורס המצולם של 10 ימים הוא המצאה של ס.נ. גואנקה, והוא זה שבנה את הקורס באופן הזה.

לאחר שסיימתי את המדיטציה של 04:30-06:30, הגיע הזמן להפסקת אוכל ומנוחה. האוכל מאוד פשוט ומאוד טעים (וצמחוני – מסתבר שקיים דבר כזה, אוכל צמחוני טעים ביותר ולרגע אחד לא היה חסר לי בשר!) ואני רוצה להודות כאן לכל העוזרים שהכינו את האוכל. לא הייתה לי הזדמנות להודות להם אישית, וכאן זה המקום שלי לעשות זאת.

ב-08:00 (גונג) כולם נפגשים באולם הדהאמה למדיטציה קבוצתית ראשונה. ס.נ. גואנקה, אשר מזמר בפאלי, שפת הודו עתיקה, מכניס את כולם לאווירת המדיטציה:

 

לאחר מכן הוא נותן הוראות לגבי מה צריך לעשות. למעשה, בשלושת הימים הראשונים ההוראות לא משתנות: תנשום. תנשום ונסה לחוש את האוויר ואת התחושות שנוצרות במשולש אשר בסיסו בשפה העליונה, עובר דרך הנחיריים ונגמר איפשהו בתוך האף, בתעלות של האף. לנשום עמוק. שלושה ימים. לנשום.

הרגליים לא רגילות לישיבה מזרחית ארוכה וגם הגב לא. הגב מתרגל די מהר, אבל הרגליים נרדמות תוך דקות ספורות ואני נאלץ לשנות תנוחה כל 5 דקות בערך. ציפיתי שמישהו יגיד לי שאני זז יותר מדי, אך זה לא קרה. המשכתי לשנות תנוחה ברגע שחשתי אי-נוחות.

קצת לפני תשע השתיקה של המדיטציה מופרת על ידי עוד שיר (מילה גדולה למה שזה באמת) של ס.נ. גואנקה, שבסיומו הוא שר: Bhavatu sabba mangalam שלוש פעמים, ומשמעות המילים היא "הלוואי כל הייצורים החיים יהיו מאושרים". על זה כל מי שמסכים עונה "sadhu, sadhu, sadhu", שלמעשה אומר "אני מסכים, אני מסכים, אני מסכים". חשוב לציין שמדובר על משהו ולנטרי לגמרי, אבל נראה שלבסוף כולם אומרים את זה.

לאחר הפסקה קצרה (גונג) אנחנו ממשיכים למדוט באולם או בחדרים עד השעה 11:00 (גונג), בה מוגשת ארוחת צהריים בחדר האוכל. כלומר, השעה 11:00, אנחנו כבר לאחר 5 שעות מדיטציה ו-6 גונגים.

ב-13:00 (גונג) מגיע עוד סשן של מדיטציה באולם או בחדר, עד השעה 14:30 (גונג), בו עוברים למדיטציה קבוצתית באולם, למשך שעה. לנשום. אני מניח שמי שחווה את החוויה זוכר בעיקר את המילים: "keep your entire attention focused on the triangular area with the base on the upper lip, your nostrils, rings of the nostrils and the nose canal". זה משפט ששומעים אותו המון בשלושת הימים הראשונים, בקולו הרגוע של גואנקה.

ב-15:30 יש הפסקה של 10 דקות (גונג) ואז לרוב ממשיכים למדוט בחדרים או באולם, עד השעה 17:00 (גונג), בה מוגשת ארוחת ערב. ארוחת ערב זאת מילה גדולה לקצת פופקורן, פירות ותה לתלמידים החדשים. התלמידים הותיקים, אלה שכבר עשו את הקורס בעבר, נאלצים להסתפק במים עם לימון.

בשעה 18:00 (גונג) נפגשים לעוד מדיטציה קבוצתית ולאחר שעה (גונג) מתחילה שיחת הערב. למרות השם, זאת לא באמת שיחה – מדובר על קטע וידאו של בין שעה ושעה וחצי של גואנקה, בו הוא חולק את התובנות שלו לגבי ויפאסנה, הדרך בה אמורים לחיות, התחושות שעולות במהלך ויפאסנה ועוד. כולם צוחקים מדי פעם בנימוס, חוץ משתי בנות מאחורה שנקרעות מצחוק.

בסיום הוידאו יש הפסקה קצרה (גונג) למדיטציה סופית בשעה 21:00. ב-22:00 כיבוי אורות.

היום הראשון נגמר בגב תחתון כואב, ברכיים כואבות ולפחות 12 גונגים.

האמצע

היום השני לא היה שונה מהותית מהיום הראשון. בעיקר נושמים. אחד הדברים המהותיים בויפאסנה זה נושא ההתבוננות – חשים באוויר שנכנס ויוצא מהאף, חשים את המגע שלו על הנחיריים, חשים את המגע שלו על ההשפה העליונה. בעיקר מתבוננים. רק מתבוננים.

בשיחת הערב גואנקה מדבר כמה שיטת ויפאסנה מדעית. הדבר הזה קצת עיצבן אותי, כי כמעט בכל הזדמנות הוא מדגיש כמה שויפאסנה זה לא שעשוע אינטלקטואלי, וכמה שאי אפשר באמת לדון בהפילוסופיה מאחורי זה עם המורה בקורס (שלפעמים קוראים לו מורה, ולפעמים assistant teacher), ועם מנהל הקורס ניתן לדבר רק על מנהלה. למעשה, מתקיים רק זרם חד צדדי של מידע, מכיוון גואנקה בעזרת קלטות וידאו שהוקלטו מתישהו ב-1979, לכיוון המודט. לאט לאט החלו להתעורר אצלי תחושות שליליות. גואנקה מדבר הרבה על התמסרות לטכניקה – ואין לי ספק שהטכניקה עובדת, המציאות מדברת בעד עצמה.

שתי בנות מאחורה צוחקות כאשר גואנקה מספר עוד משל כזה או אחר. יש הרבה חוכמה בדברים שלו, במה שהוא מעביר. זה בהחלט לא שעשוע אינטלקטואלי – מדובר על תובנות מעניינות. אחד הסיפורים המעניינים ששמעתי (תסלחו לי על אי הדיוקים וההשלמות שעשיתי) הוא סיפור על אדם שמגיע לבודהה ואומר לו – "במשך שנים רבות אני מגיע להקשיב לך ואני רואה שיש המון אנשים שזה עוזר להם, שהם יוצאים מוארים יותר, מאושרים יותר. איך זה שלי זה לא עוזר?" מסתבר שבודהא (כמו כל יהודי טוב), אהב לענות על שאלה בשאלה, ושאל את הבחור – "תגיד, מאיפה אתה?", והבחור ענה: "אני מעיר א'", ובודהא שואל אותו – "תווי הפנים שלך נראים כאילו אתה מאזור אחר לגמרי, האם אני צודק?" הבחור אומר שכן, במקום הוא מעיר ב'. בודהא שואל את הבחור, "האם אתה יודע איך להגיע מעיר א' לעיר ב'?" והבחור עונה בחיוב. בודהא ממשיך ושואל את הבחור האם הוא הסביר לחברים שלו איך להגיע מעיר א' לעיר ב' והבחור שוב עונה בחיוב (איכשהו בכל המשלים הם תמיד עונים בחיוב…), ואז בודהא שואל אותו האם כל בן אדם שהבחור הסביר לו איך להגיע מעיר א' לעיר ב', אכן הגיע לשם. הבחור צוחק ואומר, "כמובן שלא – מי שלא הלך בדרך, לא הגיע מעיר א' לעיר ב'!", ועל זה בודהא עונה – "בדיוק! לא מספיק לדעת את הדרך, צריך גם ללכת בה כדי להגיע ליעדך."

ביום השלישי ממשיכים עם נשימות. כל מדיטציה מתחילה בהוראות של גואנקה מה לעשות וההוראות שלו מאוד מדוייקות – על מה לחשוב, על מה לא לחשוב, מה לעשות, מה לא לעשות, איך לנשום, איך לא לנשום וכו'. מאוד קשה לטעות בהבנת ההוראות המאוד מפורטות, מאוד קשה לפספס אותן.

בשיחת הערב גואנקה מדבר על כמה שויפאסנה היא שיטה מדעית ועל מטפיזיקה. הוא מדבר על זה שהכל ויברציות ולמעשה לא קיים חומר. הוא אומר שמדען בברקלי, קליפורניה, גילה שהאטומים מופיעים ונעלמים 10^24 פעמים בשניה, וזה שבודהה ידע את זה כבר לפני 2,500 שנים – שיש דבר כזה שנקרא היחידה הכי קטנה והיא בלתי ניתנת לחלוקה והיא מורכבת מ-8 יחידות. לי, בתור בן אדם מדעי שמכיר את השיטה המדעית ומוקיר אותה, היה מאוד קשה לשמוע את הדברים האלה, עם כל הסתירות הפנימיות והזלזול בקונטקסט במדע המודרני. החלה להיווצר אצלי תחושה של "אחד בפה ואחד בלב". המסמר האחרון לערב זה היה זה שכמה מתלמידיו בקליפורניה נסעו לראות את האדם הזה ומצאו בן אדם זקן ומדוכא, בזמן שבודהה היה מאושר.

לאחר שיחת הערב ניגשתי למורה, שכל תפקידו בקורס זה להפעיל את הקלטת ולענות על שאלות – אך הוא יושב על דרגש גבוה ואנשים מתיישבים על כרית נמוכה מולו, משהו שמאוד מדגיש את ההיררכיה – אתה הקטן מול המורה הדגול, מול גואנקה שאותו אפילו אי אפשר לשאול שאלה כי הוא בעצם מדבר מקלטת שהוקלטה שנה לפני שנולדתי.

בודהא המואר אל מול תלמידיו החשוכים

בודהא המואר אל מול תלמידיו החשוכים

התיישבתי מול המורה, כשהיה חשוב לי לשבת מולו בישיבה מזרחית ולא על הברכיים, ומהשניה הראשונה שמחתי לראות שטעיתי. אמרתי לו שאני שוקל לעזוב את הקורס והוא שאל האם אני רוצה לדבר ביחידות. עניתי שכן וקמתי, אבל הוא הושיב אותי בחזרה וביקש מכל אנשי המנהלה שהיו באולם המדיטציה לעזוב. נשארנו רק אני, הוא ואישתו – שהיא גם הייתה מורת הנשים. לאון ויונית – לצערי איני זוכר את שמות המשפחה שלהם.

סיפרתי ללאון על התחושות השליליות שעולות אצלי. לא סיפרתי לו כמה זה שלילי – וחבל. בסוף חלק מהישיבות, כשגואנקה מברך בברכת "מי יתן שכל הייצורים החיים יהיו מאושרים", וכולם אומרים "סודהא, סודהא, סודהא" – אני מסכים, אני מסכים, אני מסכים, לעיתים לא יכולתי לומר שום דבר חוץ מ"פאק אוף, פאק אוף, פאק אוף") שיתפתי גם בזה שאני מריח ריח חזק של דת ומשיחיות שמדיף ממשהו שגואנקה טוען שהוא ממש לא דת. לאון ענה לי שבסופו של הקורס, גואנקה מדבר על זה שלא מדובר בדת ושהוא מתנצל אם זה מצטייר ככה. לאון גם אמר לי שהרגשות השליליים שמתעוררים אצלי הם מאוד טבעיים – אני לא רגיל לשבת כל כך הרבה, למדוט. זה טבעי. הוא ביקש ממני לא לקום מחר ב-4:00, אלא ב-6:30 ולחשוב על זה קצת שוב.

זה מה שעשיתי. התעוררתי לקראת 6:30 בידיעה ברורה שאני עוזב היום, ביום הרביעי של הקורס. התלבשתי והלכתי לאכול. אכלתי ארוחת בוקר קלילה – קצת ירקות עם טחינה וכוס תה, והלכתי לחדר מתוך ידיעה מוחלטת שאני עוזב. ואז ראיתי את השלט: "Today is Vipassana day". מה? הא? אז מה עשיתי עד עכשיו? איכשהו פספסתי שעד שויפאסנה זאת טכניקה ומה שעשינו עד עכשיו זה תרגול של טכניקה אחרת – מדיטציית אנאפאנה. לא יכולתי לעזוב לפני שהתנסיתי בויפאסנה עצמה. פתאום הידיעה הברורה של עזיבה, התחלפה בידיעה ברורה של זה שאני נשאר (אניצ'ה, אניצ'ה, אניצ'ה מישהו?).

התקלחתי, לבשתי בגדים חדשים ושמתי עדשות מגע – עד אז הייתי עם משקפיים, מה שגרם לי לחוש פחות בנוח. שמחתי שהבאתי מספיק עדשות מגע עד סוף הקורס – אפילו שמתי אותן בשורה וספרתי.

ויפאסנה

אחר הצהריים התחלנו במדיטציית ויפאסנה עצמה. התחושה מרתקת. בעצם מדובר על מעבר שיטתי על חלקי גוף השונים, ריכוז התודעה בכל חלק גוף, עד שמרגישים תחושה כלשהי, או במילותיו של גואנקה – חום, קור, עיקצוץ, מגע אטמוספירה, מגע בגדים, גירוד, ויברציות, פולסים, דופק, כל תחושה שהיא. החוויה מדהימה, לראות את התודעה מתחדדת עד כדי כך שהיכולת לזהות תחושות נפרדות בכל חלק קטן של גוף היא לא רק אפשרית, אלא גם קלה.

אבל אז גואנקה מכריז על רכיב חדש – ישיבה נחושה (Strong Determination). פתאום אסור לזוז במהלך הישיבה. בוחרים תנוחה נוחה ולא זזים במשך שעתיים.

זה היה נורא. ריכזתי את כל היכולות שלי. ניסיתי להתעלם מהכאב שנוצר בברך שמאל, ועשיתי את זה בהצלחה במשך כמה דקות, אבל הוא הלך והתעצם. התחלתי לרעוד והייתי בטוח שעוד רגע יתחילו לרדת לי דמעות. בכיתי מבפנים. לא יכולתי להתרכז בנשימה, לא יכולתי להתרכז בשום דבר – נכנסתי לסוג של פניקה. פקחתי את העיניים. יצאתי מזה ושיניתי תנוחה – 23 דקות לאחר תחילת הישיבה. לא הצלחתי לראות איך אני שורד עוד שישה ימים כאלה. בסוף המדיטציה צחקתי, בלי קול. ממש רעדתי מצחוק, מאושר – שזה נגמר. שהסבל והכאב של הישיבה הזאת נגמר.

באופן מפתיע, בסוף המדיטציה התחושה הטובה חזרה. פתאום הבנתי שזה לא עניין של לשרוד – שזה לא מסובך. אבל בישיבה הקבוצתית הבאה, הכל חזר. תוך רבע שעה שיניתי את התנוחה, הפעם בלב שלם, אבל גם לא הצלחתי להתרכז בכלום. ביליתי 45 דקות עם עיניים פקוחות, תוך שאני סופר שניות לסיום הישיבה.

הסוף

ביום למחרת לא טרחתי לקום ב-4:00. התעוררתי בחמש וחצי ואז המשכתי לישון עד שש. לא הצטערתי על זה שאני מפספס את המדיטציה האישית, אכלתי ארוחת בוקר והגעתי למדיטציה הקבוצתית. רבע שעה של ריכוז, מעבר על כך הגוף – ובום! שוב יצאתי מזה. ב-45 דקות הבאות הבנתי שמדובר על שבת בבוקר, שאני נמצא בקיבוץ דרומית לכינרת, שהאוטובוס הקרוב לתל אביב יוצא מטבריה אחר הצהריים ושאין לי שום דרך להגיע לטבריה עד אז, חוץ מטרמפים. דמיינתי איך אני חוזר לחדר, אורז את הדברים ועף משם – ואיך אני מחטיף מכות לבן אדם שיושב לידי, למרות שהוא לא עשה לי דבר, והבנתי שאני לא אמור לחשוב בשום שלב בחיים תחושות כל כך שליליים ללא סיבה נראית לעין. דמיינתי את הדרך לפרטי פרטים ואפילו ניסיתי לחשב כמה זמן יקח לי ללכת עד טבריה, במקרה שלא אצליח לתפוס טרמפ.

חיכיתי עד הצהריים והודעתי למורה על זה שאני עוזב בגלל הרגשות השליליים שמתעוררים אצלי, שאני בדרך כלל בן אדם מאוד חיובי ואוהב, אבל בימים האחרונים מה ששולט אצלי זה רגש השנאה – שנאה עיוורת כלפי דמותו של גואנקה, שנאה עיוורת לשכן לידי (מצטער, מספר 14 – זה לא אשמתך). הוא לא התווכח יותר מדי, אבל פתאום הוא נראה קשוח יותר ואולי אפילו קצת מאוכזב. הוא אמר לי שיש עוד מישהו שעוזב כעת ושהוא נוסע דרומה – שאולי אוכל לתפוס איתו טרמפ. ביקשתי מהמורה להגיד תודה בשמי לכל אנשי הצוות ולאחר שעתיים כבר הייתי ברכב עם ניר.

הדרך חזרה

הדרך חזרה הייתה מרתקת. ניר הוא מודט ותיק וזה הוא קורס מדיטציה השני שלו – את הראשון הוא עשה בשנת 2000. אנחנו חולקים חוויות וניר חושף אותי לעולם חדש לגמרי של מדיטציות נוספות ואני מבין שויפאסנה זאת אמנם הדרך להגיע להארה, אבל זאת לא הדרך היחידה. ניר מספר לי על סוג אחר של מדיטציה, מהאיאנה, שהיא יותר מדעית, יותר שיטתית ופחות מתבודדת. בדרך חזרה אני רואה איך עיקרון הקארמה עובד. זוכרים את האישה מהתחלה, עם כרטיס האוטובוס, בדרך לויפאסנה? היא חזרה אליי בדמות ניר, בדרך מויפאסנה. ניר הראה לי דלת לעולם חדש, ואני החלטתי שארצה להיכנס לדלת הזאת, לחוות חוויות חדשות ולגלות את עצמי מחדש.

סיכום

לקח לי כמעט שלושה ימים לכתוב את הפוסט הארוך על זה. גם בשלושת הימים האלה המשכתי להתפתח ולהשתנות, חשבתי המון על הסיבה לעזיבה ואיך אני מרגיש עם זה. אני חושב שהתחושות השליליות שהתעוררו אצלי, מקורן בחוסר יכולת שלי "להתמסר" לגמרי לסמכות, באופן עיוור, בלי לשאול, בלי לפקפק, בלי לשבת ולדון על זה עם אנשים אחרים, שווה מול שווה. אני אשתמש במילה חזקה, אבל אין לי מילה אחרת לתאר את זה – זאת הייתה תחושת אונס אינטלקטואלי. כפו עליי אידיאולוגיה ופעולות פיזיות שנובעות מהן, מבלי שהייתה לי את היכולת להגיב לזה באופן ראוי, לשאול ולפקפק. מדובר על תחושות סובייקטיביות שלי – והמצב בו הייתי גרם לי להסתכל על המצב באופן מאוד שלילי. עם הכאב יכולתי להתמודד – עם התחושות הנפשיות החריפות, פחות.

למדתי המון בקורס ואני אקח משם המון תובנות. אני בהחלט ממליץ לעשות את הקורס – כי מדובר על חוויה עוצמתית ביותר, בין אם חיובית או שלילית, ומי שרוצה "להתעורר" ולחוש משהו עוצמתי, זאת הדרך לעשות זאת.

אולי בעתיד, כשאלמד עוד על עולם המדיטציה, ארצה לחוות את ויפאסנה מחדש. אולי יהיו לי כלים חדשים להתמודדות עם התחושות הכה שליליות שהתעוררו במהלך שהייה בת החמישה וחצי ימים בעולם הויפאסנה – ואולי לא. הכל משתנה.

אניצ'ה, אניצ'ה, אניצ'ה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>