הכסף לא יציל אותי – אני אציל את עצמי

מאמר תגובה ל-"הכסף לא יציל אותי", מאת שלמה קראוס.

אני לא נוטה לספר על עצמי יותר מדי, לפחות לא בפני קהל רחב, אבל יש בסיפור שלי משל שאני רוצה לחלוק עם אנשים אחרים.

הוריי, אחותי ואני, 1985, חמש שנים לפני העליה לארץ

הוריי, אחותי ואני, 1985, חמש שנים לפני העליה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1990, תחילת העליה הגדולה מברה"מ. הייתי בן 10, אחותי הקטנה בת ה-8 וההורים שלי, בני 40. אמנם היינו די מסודרים ברוסיה – אבא שלי ניהל מסעדה גדולה ואמא שלי, בעלת התואר השני בפסיכולוגיה לגיל הרך, עבדה כספרנית בספריה המקומית. לא היה לנו כלום כשהגענו: כמה מאות דולרים ו-40 קילוגרמים של חפצים לאדם. אני לא אלאה אתכם בסיפורים על אבא שלי שעבד במסעדות בארץ במשמרות של 16-18 שעות, ואני לא אפרט יתר על המידה על אמא שלי שעבדה בנקיון בבתי חולים בכמה שנים הראשונות ואחרכך התקדמה להיות אשת מכירות בחנות נעליים.

אני כן אראה לכם לאן הם הצליחו להגיע מנקודת התחלה כה נמוכה, ומה גרם לזה.

כרגע ההורים שלי נמצאים מספר שנים לפני פנסיה. יש להם דירה באשקלון, ואת תשלומי המשכנתא, אותה הם לקחו לפני כ-20 שנים, הם עומדים לסיים בעוד מספר שנים. הם גידלו שני ילדים. אחותי היא בעלת תואר שני בכימיה, עובדת בחברת "טבע". אני, מהנדס גרעין ובוגר מסלול MBA למצטיינים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, עובד הייטק. שנינו אנשים טובים. מאחוריי שנים של התנדבויות במסגרות שונות בבאר שבע.

איך אנשים שהגיעו לארץ בלי כלום, הצליחו להגיע לרמת חיים סבירה? התשובה היא שלא הייתי לגמרי ישר אתכם. לא הגענו בלי כלום. למעשה, הגענו עם הון עתק, אבל ההון הזה לא היה כספי – הוא היה ערכי. ההורים שלי הגיעו עם חינוך שאומר שכדי להתקדם בחיים, צריך ללמוד ולעבוד קשה. את החינוך הזה הם הנחילו לילדיהם, והחינוך הזה הוא שדוחף אותי בחיים – עם טוויסט קטן. הבנתי שלא מספיק ללמוד ולעבוד קשה, אלא צריך ליזום וליצור כדי להתקדם בחיים. התוצאה של זה היא שעבדתי במהלך כל הלימודים שלי ומימנתי את רובם. אינספור עבודות מזדמנות, שלוש וחצי שנים בשירות לקוחות של הוט ולבסוף הייתי מזכ"ל אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. התקדמתי בזכות זה שהאמנתי בעצמי ועבדתי קשה.

החלום שלי

לפני מספר שנים, לקראת סוף התואר הראשון שלי, התחלתי לחלום על להקים בית ספר תיכון. דמיינתי את שלושת המורים הכי טובים שהיו לי עד אז, ורציתי למלא בית ספר שלם במורים כאלה. רציתי שהם ילמדו את התלמידים איך לחשוב, ולא מה לחשוב. רציתי שהם יפתחו אצל התלמידים יכולות ותכונות כגון מצוינות, אמונה ביכולתם, הידיעה שהם יכולים להצליח בכל מה שירצו, סקרנות שלא יודעת גבולות וטוב לב.

הבנתי שכדי למשוך מורים מוצלחים, צריך לתגמל אותם בשני מישורים. המישור הראשון זה מישור האתגר – אנשים מוצלחים מחפשים את האתגר שבעבודה, שלא ישתעממו, עבודה שתעניק תחושה של הגשמה עצמית. המישור השני זה המישור הכספי – אנשים מצליחים ראויים למשכורת טובה, ולמעשה מאוד קשה למשוך אנשים מצליחים ללא תגמול כספי הולם. אחרי הכל, איכות חיים זאת לא מילה גסה.

אני השני מימין, בעוד השבעה קומוניסטית. האם לשם אנחנו רוצים להגיע?

אני השני מימין, בעוד השבעה קומוניסטית. האם לשם אנחנו רוצים להגיע?

תחרות טובה לכולם. היא טובה לצרכנים, שמקבלים מוצר זול יותר וטוב יותר והיא טובה ליצרנים, שמשקיעים זמן ומרץ כדי לשפר את המוצר שלהם ומגדילים את נתח השוק שלהם. ככל שיש יותר תחרות, כך יותר אנשים מרוויחים. ככל שיש פחות תחרות, כך מרוויחים פחות אנשים. הדוגמא הכי טובה היא השוק הסלולרי בארץ. יום אחד שילמתי 159 ש"ח לחבילה של 500 סמסים, 500 דקות שיחה וגלישה ללא הגבלה, ויום למחרת, לאחר כניסה של שחקנים חדשים לשוק, קיבלתי אינסוף סמסים, אינסוף דקות שיחה וגלישה ללא הגבלה – ב-89 ש"ח. כמעט פי שתיים יותר זול – ושום דבר לא השתנה, פרט לכניסה של שחקנים חדשים לשוק. ככל שיש יותר תחרות, ככה השוק יותר חופשי, יותר קפיטליסטי. ככל שיש פחות תחרות, ככה אנחנו יותר מתקרבים למודל סוציאליסטי/קומוניסטי, בו גורם אחד ויחיד, המדינה, מספק את כל צרכי התושבים. אני לא מרוצה ממה שהמדינה מספקת. בכל פעם שאני צריך שירות מהמדינה, אני מתכווץ ומקווה שזה לא יכאב.

איפה שאין תחרות, אין רצון להשתפר

איפה אין תחרות? בשירותים שמספקת המדינה. חינוך וחשמל הן רק שתי דוגמאות לכך. כדי שכולנו נשלם פחות על חשמל, צריכים להפריד בין תשתית לספק. כאשר אתם מתחברים לאינטרנט, אתם מתחברים לתשתית של הוט, בזק או חברות סלולריות, ואז אתם בוחרים מי יהיה ספק השירות שלכם – נטוויז'ן, בזק בינלאומי וכו'. אז כן, קצת יותר קשה לעשות תשתית חשמל נפרדת, אז אולי תשתית צריכה להישאר כמונופול טבעי, אבל למה יש בארץ רק גורם אחד שמורשה לייצר חשמל? למה שלא ניתן לכל יזם, לכל אזרח, את האפשרות להקים טורבינת רוח, פנאלים סלולריים ולספק חשמל לצרכנים? רק ככה תתאפשר תחרות בשוק החשמל ונשלם פחות על מוצר זה.

המצב בחינוך לא שונה ממצב תשתית החשמל. הילדים שלנו מקבלים כרגע מוצר גרוע וגדלים בורים, חסרי ערכים ולא מוכנים להתמודדות עם תחרות עם העולם המערבי בעל הסטנדרטים הגבוהים. לא יתכן שמורה יסביר לילדים שאסטרונאוטים מרחפים בחלל בגלל שבחלל אין כוח משיכה (אם אין בחלל כוח משיכה, למה האסטרונאוטים לא עפים קיבינימאט ונשארים במסלול קבוע סביב כדור הארץ?). לא יתכן שהמורים שלנו יהיו בורים כל כך, שיפגינו ביצועים נמוכים בהשוואה לאנשים בשוק הפרטי. הדרך לטפל בזה היא לתת משכורות גבוהות יותר למורים, כדי למשוך אנשים איכותיים יותר – אבל למערכת החינוך אין כסף. יותר נכון, יש לה כסף, אבל הוא הולך לשימון המערכת הבירוקרטית ולא למורים מצטיינים.

כל עוד אנשים שיכולים לשרוד בלי אוכל לא קיימים, אין דבר כזה "חינם"

חוק חינוך חינם חובה? שטויות במיץ עגבניות. שום דבר לא ניתן בחינם, מישהו משלם משכורות למורים והמישהו הזה או אתם – אין יש מאין. זאת עיסקה סיבובית – אתם משלמים כל חודש מס הכנסה, בכל קנייה בסופר אתם משלמים מע"מ ובכל תדלוק אתם משלמים מס על דלק. כל המיסים האלה מתפצלים והולכים לכל מני גורמים במדינה – ואחד מהם זה משרד החינוך. אתם משלמים על חינוך ילדיכם כסף רב ומקבלים מוצר גרוע. כדי לשפר את המוצר הזה, שקוראים לו "חינוך", יש צורך בתחרות. משרד התשתיות לא עוסק באספקת תשתיות סלולריות, ומשרד החינוך לא אמור לעסוק באספקת חינוך. בדיוק כמו שמשרד התקשורת פתח את השוק הסלולרי לתחרות, כך משרד החינוך צריך להפסיק לעסוק בחינוך להתחיל לעסוק בעידוד תחרות בתחום החינוך, כי רק ככה נקבל חינוך שמשתפר כל שנה.

קפיטליזם. קפיטליזם זאת מילה גסה בימינו. האסוציאציה הראשונה שעולה בראש כששומעים "קפיטליזם" היא "טייקונים". אותם אנשים "רעים" שהשתלטו עלינו ומספקים לנו מוצרים גרועים במחירים גבוהים. במקום להאשים את הטייקונים, יש להאשים את הממשלה שאוסרת על תחרות בתחומים רבים כל כך וכך פוגעת באיכות החיים שלנו. אם קרטון חלב עולה כרגע כ-5.5 ש"ח, ויצרן חלב מחו"ל יוכל למכור אותו בארץ ב-4 ש"ח, כולנו נרוויח. הכסף שלנו יהיה שווה יותר, כי פתאום אפשר לקנות יותר חלב בפחות כסף. למעשה, הקפיטליזם אינו חזירי – כי אם לתמצת את הקפיטליזם לשני עקרונות, הראשון יהיה "מה ששלי – שלי, ומה ששלך – שלך", ואילו העיקרון השני הוא שהמדינה צריכה לספק צרכים בסיסיים בלבד, שהם הגנה מפני אויבים מבחוץ (צבא), הגנה מאויבים מבפנים (משטרה) ושירות לפתרון סכסוכים בין אזרחים (בתי המשפט). זה עד כדי כך רע? למעשה, מה שחזירי פה זה לא הקפיטליזם – זה הסוציאליזם. הטייקונים ה"קפיטליסטים" התעשרו בזכות סוציאליזם. הם התעשרו בזכות זה שהמדינה עושה להם טובה ומגנה עליהם.

אני יזם, תפרן ושמח בחלקי

"סוציאליזם אף פעם לא תפס באמריקה כי העניים שם רואים את עצמם לא בתר כוח עבודה מנוצל, אלא בתור מליונרים נבוכים זמנית" - גון סטיינבק

"סוציאליזם אף פעם לא תפס באמריקה כי העניים שם רואים את עצמם לא בתר כוח עבודה מנוצל, אלא בתור מליונרים נבוכים זמנית" – ג'ון סטיינבק

אני יזם. כרגע יש בבעלותי עסק קטן בתחום מכירת ספרים יד שניה (book2.co.il) ויש לי עוד המון רעיונות בראש שאני מיישם. בעוד שנתיים אהיה במקום אחר לגמרי, כי אני עובד קשה כדי לקדם את עצמי בחיים. הבונוס בזה הוא שיום אחד אני הולך ליצור המון מקומות עבודה, ואנשים שלא רוצים להיות יזמים, שלא רוצים לקחת את הסיכון ומעדיפים לקבל משכורת קבועה – יוכלו לעבוד אצלי.

לומר את האמת, אני די תפרן כרגע. אמנם המשכורת החודשית שלי מאפשרת לי לגור במרכז הארץ, אבל אין לי רכב ובשלוש שנים הקרובות אני עדיין אשלם את החובות שצברתי במהלך הלימודים שלי, כי אני רואה אותם כהשקעה לטווח ארוך. לא הייתי בחו"ל מאז שעליתי לארץ (חוץ מגיחה בת ארבעה ימים לסיני לפני תחילת תואר שני). הסיבה היא שכאשר אין לך כסף, אתה מתעדף – לימודים או טיול לאחר הצבא. אתה בוחר בין מעט ועכשיו לבין הרבה ואחרכך. אני שמח שלא נסעתי לטיול הגדול של אחרי הצבא, ושלא נסעתי לטיול הגדול שלאחר הלימודים – כי במקום זה בחרתי להשקיע בעתיד שלי. כל ההקרבות האלה איפשרו לי לקבל חינוך ולעבוד בהייטק, כדי שאוכל להתקדם בחיים ולהגשים את החלומות שלי. כל מה שאני רוצה זה להמשיך לחיות במדינה אשר מאפשרת לאנשים כמוני, להגשים את החלומות שלהם. אל תשנו לי את המדינה מתחת לרגליים. אל תהפכו אותה למדינה סוציאליסטית, בה כולם שווים, ממוצעים וחולמים את אותו חלום. תהפכו אותה למדינה חופשיה יותר, קפיטליסטית יותר, למדינה בה אפשר להגשים חלומות בלי קשר לקירבה שלך לשלטון, למדינה בה לכל אדם יש חלום אחר ואת היכולת להגשימו.

אני לא צריך שהכסף יציל אותי. ממה הוא אמור להציל אותי? אני אציל את עצמי ואני אציל את ההורים שלי אשר בזכותם אני כאן, אני מי שאני. אני אדאג לכך שכאשר הם יגיעו לגיל הפנסיה, הם יוכלו להנות מהחיים – כי עד עכשיו הם הקדישו את החיים שלהם כדי לחנך ולגדל אותי ואת אחותי. אני רק צריך שהמדינה תפסיק להפריע לי להציל את עצמי, ואולי אפילו תעזור קצת לעסקים הקטנים והבינוניים שעובדים מאוד קשה כדי להציל את עצמם.

יש לי בקשה אישית לכל המפגינים בעד צדק חברתי. תחשבו לעומק בעד ונגד מה אתם מפגינים. אני מעדיף שנפגין בעד דברים שיהפכו אותנו למדינה יותר קפיטליסטית ויותר הוגנת, מאשר יותר סוציאליסטית ויותר חזירית, בה רק המקורבים לשלטון זוכים במכרזים ושולטים במשק. אני רוצה שנפגין בעד פתיחת המשק לתחרות – ולא נגד טייקונים. אני רוצה שנפגין בעד עידוד יזמים שיניעו את ישראל קדימה, בעד פתיחת כל תחומי החיים לתחרות. אני רוצה שנפגין בעד חינוך טוב יותר לילדים שלנו, ואני רוצה שנפגין נגד התערבות הממשלה במשק. יותר מכל, אני רוצה שנפגין בעד ולא נגד, כי ככה הממשלה תבין מה אנחנו רוצים ותוכל לפעול למעננו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>