היום אנחנו נדבר על מס חברות. סקסי, נכון? לא הייתי מדבר על מס חברות, אם לא הייתי קורא את הכתבה של בן מרמרלי מחבורת הגאונים של j14, בה בן מציע להעלות מס חברות ל-60%. נשמע טוב, נכון? בואו נדפוק את העשירים האלה, נראה להם מאיפה משתין מעמד הביניים! אז זהו, שלא.

הבעיה עם אנשי j14 היא שהם לא חושבים כמו אנשים עשירים. כדי להיות בן אדם עשיר, אתה קודם כל צריך לחשוב כבן אדם עשיר. מה שמבדיל בין אנשים עשירים לאנשים עניים הוא לא כמות הכסף שיש לראשונים, אלא החשיבה שאין לאחרונים. "כסף זה לא הכל בחיים", כותב מגיב 19 (ותודה לעידו קינן). ובכן, הוא צודק, אבל עכשיו אנחנו מדברים על כסף והצלחה בחיים.

בכל מקרה, ההבדל בחשיבה בין אנשים עניים לאנשים עשירים הוא כזה: כאשר אנשים שהולכים להיות עשירים מסתכלים על מישהו עם הרבה כסף, מכוניות ובחורות, הם חושבים: "וואו, זה בחור מוצלח! מה אני צריך לשפר אצלי כדי להצליח כמוהו?", ואילו כאשר אנשים שהולכים להיות עניים מסתכלים על מישהו מוצלח, הם חושבים: "ס'עמק, הבן זונה העשיר הזה, חייבים למצוא דרך לדפוק אותו כדי שהוא יהיה דפוק כמוני".

ופה אנחנו מגיעים לעניין מס חברות. בן מרמרלי מציע להעלות את מס החברות, להפוך אותו לפרוגרסיבי. השיקולים שלו הם די פשוטים:

1. מכיוון שמס החברות הוא על הרווח הנקי, לא יצטרכו לפטר עובדים ולכן העובדים לא ייפגעו.
2. מה, החברות יסגרו את הסניפים שלהם בארץ? שיספגו את המס וישבו בשקט, כי (ואני מצטט) "אילן בן דב... יעדיף 600 מליון ש"ח ביד מאשר 1.22 מליארד על העץ"

מה, לא? (מישהו מתנדב ליצור מם כזה?)

לא. החברות הציבוריות נסחרות בבורסה. כל אדם  או גוף רשאי לקנות מניות של החברות האלה. בעלות על מניה של חברה ציבורית הינה למעשה הזכות לקבל רווחים מהחברה. אם מס החברות יעלה, הרווחים של החברה ירדו - אחרי הכל, הכסף יעבור למדינה. מה שאדון מרמרלי שוכח הוא שחברות השקעות להן אנחנו נותנים לנהל את כספי הפנסיה שלנו, משקיעים בחברות הגדולות האלה. כן כן,כספי הפנסיה שלנו מושקעים בחברות הגדולות, באגרות חוב וכו'. למעשה, על ידי הגדלת מס החברות והקטנת הרווחים, נפגעת הפנסיה שלנו - אדון מרמרלי יורה לפנסיה שלו כדור בראש.

לא רק הפנסיה נפגעת. נפגעים גם כל אותם אנשים שבחרו להשקיע ישירות באותן החברות. למעשה, אם מר כהן היה רגיל לקבל 10,000 ש"ח בשנה מהשקעותיו בחברת אורנג', מעכשיו הוא יקבל 5,000 ש"ח. למעשה,  הודות למס הפרוגרסיבי גורם לכך שככל שמר כהן עשה השקעה נבונה יותר, כך הוא נענש יותר. לא רק זה, אלא ברגע שמר כהן רואה שהחברה הפסיקה להיות רווחית כמו שהיא הייתה, הוא יחפש חברה אחרת, רווחית יותר, וישקיע את הכסף שלו במקום אחר (בורסת ניו יורק, למשל). ככה כולם יתחילו למכור את המניות של החברות אשר נסחרות בבורסת תל אביב ותתחיל מפולת בבורסה. למה לי להשקיע 50 אלף ש"ח ולקבל 2,000 ש"ח, אם אני יכול במקום אחר לקבל 5,000 ש"ח במקום?

נפגעים גם האנשים שהשקיעו בחברות הגדולות והמצליחות מליונים רבים. טייקונים, קוראים להם (ולפעמים, בלשונו של בן מרמרלי, "מנכ"לים שמנמנים"). אותם האנשים שהולכים לקחת את הכסף וליצור איתו עוד חברות, שהולכים לספק עוד מקומות עבודה ולהצעיד את המשק קדימה. למעשה, כאשר לוקחים כסף לכל אותם יזמים שכבר הוכיחו שהם יודעים מה לעשות עם כסף (אחרת לא היה להם כסף), מונעים מהאנשים האלה להקים חברות נוספות כדי ש תהיה תעסוקה לאנשים שלא רוצים להיות יזמים.

ניחא המס הפרוגרסיבי היה הולך לחקר הסרטן, קצבאות נכים או ילדים יתומים. הייתי שותק, באמת. אבל, הכסף הולך למדינה! הרי אנחנו יודעים כמה טוב המדינה יודעת לנהל את הכסף שלנו, נכון? אין שחיתויות ברשויות מקומיות, הכל יעיל, אין משכורות מנופחות לעובדי הנמלים וחברת החשמל - הכל עובד מצוין! בוא נתן למדינה עוד כסף! היא בטוח תדע מה לעשות איתו!

בזמן שבן מרמרלי חושב על איך לדפוק חברות, אנשים עשירים ואותנו על הדרך על ידי העלאת מס החברות לרמה של מסים על אנשים פרטיים, יש לי הצעה אחרת: בואו נוריד מס הכנסה לרמה של מס חברות, ולאנשים שלא מגיעים למס הכנסה של 24%, נבטל אותו כליל. ככה יהיה לכולנו יותר כסף להשקיע במקומות שאנחנו באמת רוצים להשקיע בו (חינוך ילדינו, למשל) ולממשלה יהיה פחות כסף להשקיע בישיבות, אנשים שיכולים לעבוד אך בוחרים שלא, פקידים מושחתים ועובדי מונופולים ממשלתיים.

המחאה בקיץ 2011 הייתה תופעה חיובית. היא גרמה לכולנו להתעורר, היא גרמה לכולנו להבין שאנחנו רוצים חברה טובה יותר. יחד עם זאת, המחאה לא סיפקה בסיס ערכי איתן, היא לא סיפקה מטרות ברורות ולא הצליחה לעורר את השינוי הכה נדרש בחברה הישראלית. אי לכך, מצורפת רשימה של עשרת הדברים בעדם צריך להפגין בקיץ 2012, כדי להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר לגור בו.

1. הגדלת התחרותיות במשק. יוקר המחיה נובע בגלל כשלי שוק, וכשלי שוק נובעים מכך שאין מספיק תחרות בשוק. הסיבה שקוטג' יקר יחסית למדינות אירופה היא שיש רק 3-4 יצרני קוטג'. אם היו 15 יצרני קוטג', אזי המחיר שלו היה הרבה יותר נמוך. אם יצרני חשמל פרטיים היו יכולים להקים תחנות כוח או לספק חשמל ירוק, ואם בנמלי אשדוד וחיפה היו מופעלים על ידי מספר חברות ולא שתי חברות ממשלתיות, אז החשמל שלנו היה זול משמעותית ועובדי הנמלים לא היו יכולים להחזיק את כל המדינה כבני ערובה.

2. פתיחת השוק הישראלי לייבוא. לא תמיד השוק הישראלי יכול לתמוך בהוספת יצרנים. לפעמים היצרנים הקיימים יוצרים סוג של קרטל. הדרך לטפל במצב הזה היא לפתוח את השוק לשחקנים רעבים – חברות מחו"ל, שיוכלו לייבא לכאן מוצרים אשר יתחרו במוצרים ישראלים היקרים, ורק כך הצרכן ירוויח.

3. הקטנת הפיקוח הממשלתי. הפיקוח הממשלתי גורם לכך שנוצרים מונופולים בחסות הממשלה, ומונופולים רעים לצרכן, כי הם יכולים להעלות את המחיר כמה שירצו. אם הממשלה תפקח גם על המחיר, אז היא תצטרך יותר פקידים ואנחנו נשלם יותר מסים עבור המשכורות לפקידים אלה. הקטנת הפיקוח הממשלתי לא רק תגביר את התחרות במשק, אלא גם תפנה תקציבים לטובת מטרות חשובות יותר, כגון חינוך.

4. הטבות מס לעסקים קטנים ובינוניים (עק"ב). עק"ב מהווים מנוע צמיחה למשק ויש צורך לעודד אותם. על ידי הקטנת מסים לעק"ב, תוכל הממשלה לגרום לכך שעק"ב יעסיקו יותר עובדים ויותר אנשים יפתחו עסקים משלהם. הדבר יגרום לאחוזי אבטלה נמוכים יותר ועידוד תרבות יזמות בכל האוכלוסיה.

5. הפרדת דת ומדינה. אין שום סיבה לכך שיהודים חילוניים, ערבים, דרוזים, ובדואים צריכים לממן שירותי דת שאינם צורכים. מעבר לכך, כאשר המועצות הדתיות ייתמכו רק על ידי אנשים שרוצים לתמוך בהן, השירות הניתן על ידי מועצות אלה ילך וישתפר, השכר לרבנים יגיע לרמות סבירות (ולא עשרות אלפי שקלים כפי שזה קורה עכשיו). כמו כן, יש להבין שהמדינה יכולה להיות יהודית, מבלי שכולנו נשלם "מס-דת".

6. גיוס או שירות לאומי לכולם. יכול להיות שקיים קושי אמיתי לאברכים לשרת בצבא. יכול להיות שזה באמת הדבר הנכון לא לגייס את הערבים לצה"ל. אבל למה שהאוכלוסיות שבוחרות לא לשרת בצבא, או לא יכולות לשרת בצבא עקב החוק הישראלי, לא יחוייבו בשירות לאומי? בשירות לאומי של שנתיים הם יוכלו להתנדב בבתי חולים, להחיות את השממה בנגב, להקים יישובים חדשים, להתנדב כמורים בקהילה שלהם, לנטוע יערות, לעזור לנזקקים, להפעיל מקומות מקלט לחסרי בית ונשים מוכות, לעזור בתפעול פנימיות לנוער במצוקה והיד עוד נטויה.

7. שינוי הסטטוס קוו בנושא תחבורה ציבורית. חברה שלא מתקדמת היא חברה שהולכת אחורה. סטטוס קוו מונע מהחברה הישראלית להתקדם לכיוון חברה טובה יותר. יש לאפשר הפעלת קווי אוטובוס בשבת וחגים למי שיחפוץ לעשות זאת. כמו כן, כל חברה שתרצה להפעיל קו אוטובוסים, תוכל לעשות זאת והנוסעים יהנו ממחירים נמוכים יותר, אוטובוסים נוחים יותר וקווים מהירים יותר.

8. לאפשר יזמות בחינוך. כתבתי כבר בעבר שעל ידי הסרת מגבלות על הקמת בתי ספר, רמת ההשכלה בארץ תעלה. יזמים חינוכיים יתחרו על כיסם של הורים, ואילו הורים יוכלו לבחור לשלוח את ילדיהם לבית ספר אשר מספק את השירות הטוב ביותר, במחיר הנמוך ביותר. יש לספק להורים וואוצ'רים עבור ילדיהם, וההורים יבחרו לאיזה בית ספר להעביר את הכסף. בצורה כזאת רמת החינוך בארץ תעלה, ואנחנו נצטרך לשלם פחות מסים כי כל מערכת פרטית אשר נמצאת בתחרות, יעילה מכל מערכת ממשלתית.

9. הורדה הדרגתית של קצבאות לאנשים שבוחרים לא לעבוד. אנשים שעובדים לא אמורים להאכיל את מי שבוחר לא לעבוד. יש להפסיק לשלם קצבאות לכל אותם האנשים שבוחרים שלא לעבוד. הדבר יגרום להורדת אחוזי אבטלה והתפתחות של יזמות. אנשים שבאמת זקוקים לקצבאות, כגון נכים, יקבלו קצבאות גדולות יותר. מי שלא מוצא עבודה לאורך זמן, יוכל לעבור קורסים מקצועיים במקצועות הנדרשים במשק, כי יש לעשות מאמצים כבירים כדי להוציא אנשים לשוק העבודה.

10. חינוך בסיסי אחיד לכולם. יש להפסיק לאלתר את המימון לכל אותם המוסדות החינוכיים אשר לא מכינים את תלמידיהם להשתלבות ראויה בחברה הישראלית. לא יכול להיות שקיימים מוסדות אשר מסובסדים על ידי כולנו ולא מלמדים אנגלית ומתמטיקה ברמה של 3 יחידות לימוד לפחות ולא מספקים הצצה לעולם המדע בגיל מוקדם. תלמידי המוסדות האלה יגדלו להיות נטל על החברה הישראלית, לא יוכלו למצוא עבודה שתספק אותם ולא יעזרו להצעיד את ישראל קדימה, אל שנות האלפיים. אהה, אופס, אנחנו כבר בשנות האלפיים, אך המוסדות האלה עדיין כאן, ואת זה יש לשנות.

יש לכם רעיונות נוספים בעדם תרצו להפגין? טקבקו.

את הפנינה הזאת ראיתי היום ב-ynet. נעה שפיגל, שדרנית רדיו ובעלת פאב, כפי שלומדים בהמשך, מזכירה בנשימה אחת "בור, קפיטליסט וגזען". זה לא שאני לא מסכים עם שאר הכתבה, אשר סוקרת את מצב החינוך הבעייתי בערץ, אלא מה שמפריע לי שנעה מפחדת שהילד שלה יגדל להיות קפיטליסט.

ובכן, נעה, על עקרונות הקפיטליזם את יכולה לקרוא כאן, אבל אני אקצר את זה בשבילך ואסביר שקפיטליזם זאת שיטה כלכלית שמקדשת את הזכות שלך להיות בעלת רכוש, נותנת חופש לאדם לעשות את מה שהוא חפץ בו עם הרכוש שלו, מגדירה אלימות כדבר אסור ואומרת שהדרך היחידה לעשות סחר חליפין הוא באמצעות כסף ולא כוח, שוד או רצח. קפיטליזם נותן לך אחריות לגורלך ואת לא תלויה במשכורת או קצבה שאת מקבלת מהמדינה, כמו בסוציאליזם או קומוניזם. קפיטליזם דוגל בהפרדת הכלכלה והמדינה, כי אין שום סיבה למה אנחנו צריכים לסבסד מנגנון ענק ולא יעיל כמו משרד התשתיות באמצעות 60% מס על דלק!

למעשה, נעה, אני מקווה בשבילך שהילד שלך יגדל להיות קפיטליסט. הילד הקפיטליסט שלך ידע שלבכות על מר גורלו לא יעזור לו, ויגדל להיות יזם וישלוט בגורלו. הילד הקפיטליסט שלך ירחם על אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם, על חסרי הבית, ובמקום להגיד "איזה באסה שהמדינה לא עוזרת להם", יקום ויבנה עסק שיעסיק את החסרי הבית. הילד הקפיטליסט שלך יסרב לחיות על חשבון אחרים ולעולם לא יגנוב לאנשים אחרים חלקים מהמשכורת שלהם, רק כי הוא פחות טוב מהם. הילד הקפיטליסט שלך יוכל להקים חברה מתחרה לחברת חשמל, ובחברה שלו אנשים יקבלו משכורת לפי מה שהם שווים, ולא לפי כמות השנים שהם נמצאים בחברה או לפי מידת קרבתם לראש הועד.

ואת יודעת מה, נעה, ככה כתבת על עצמך בסופה של הכתבה שלך:

נעה, למה את לא רוצה שהילד שלך יגדל להיות קפיטליסט? את הרי קפיטליטית בעצמך - את בעלת פאב. יש לך רכוש שמניב רווחים, ואת עובדת מאוד קשה כדי שהפאב ימשיך לעשות זאת ושיהיה לך זמן ואפשרות לכתוב טורים ל-ynet.

את, נעה, קפיטליסטית. האם את באמת שמה את עצמך באותה שורה עם אנשים בורים וגזענים?

עדכון: הפוסט יצר יותר תגובות ממה שציפיתי. חלקן הגדול ראוי לדיון מעמיק. עד יום שלישי בערב (06/09/2011) אפתח פורום עם כל התגובות, כדי שיהיה אפשר לדון בצורה נוחה ומכובדת במגוון הדעות. תודה לכל המגיבים.

לפני מספר שבועות מותק ביקשה יפה שאלך להפגנה שהתברכה בכינויה "הפגנת ה300,000". סירבתי, כי לא הזדהתי עם המחאה. אני פשוט לא רוצה שמדינת ישראל תהפוך למדינה קומוניסטית, וזו בעצם המהות של הצדק החברתי אותו דורשים חלק גדול מהמפגינים. דורשים מבלי להבין בעצם מה הם דורשים.

ביום שישי הזה, בעודנו צועדים בקניון גבעתיים, מותק שאלה האם בא לי ללכת להפגנת המיליון. לא יכולתי לסרב גם הפעם, ולכן התנאתי את זה בכך שאני מכין בעצמי את השלטים. מותק בלעה את הצפרדע ובשבילה זה קשה במיוחד, כי

לפעמים אני עושה לה פאדיחות. נכנסנו לאופיס דיפו, קנינו שני פוליגלים (15 ש"ח כל אחד), דבק סלוטייפ (כזה שהופך "לא לא לא" ל-"מממ מממ מממ", 30 ש"ח - כי השקעתי) וטושים (26 ש"ח). סך הכל נזקים: 86 ש"ח. חזרנו הביתה וגייסתי את המטאטא הביתי לתפקיד נושא השלט.

חשבתי על שני סלוגנים - הראשון הוא הסלוגן של האתר הזה, "לא לשוויון, כן לשוויון הזדמנויות". לאחר מאמצים לא מעטים נבחר גם הסלוגן השני -  "להגביר את התחרות במשק, כי גם אני רוצה הזדמנות להיות טייקון". הכנתי צוואה, ביטוח בריאות, ביקשתי ממותק לעזור לי להכין את השלטים (זה לא באמת הכתב שלי, נראה לכם שיש לי כתב כזה יפה?) ויצאנו להפגין. להלן התוצאה (כן, אני יודע שאני נראה חננה, אני לא באמת חננה. טוב, אולי קצת).

הציפיות שלי היו שמישהו ידקור אותי, יסקלו אותי באבנים או במינימום של המינימום אני אספוג מטר של עגבניות רקובות וביצים סרוחות.

טעיתי.

כשיצאנו מהבית, נתקלנו בהמוני ילדים ליד בית הכנסת השכונתי. כשהם ראו אותנו, הם מיד התחילו לשיר בקולי קולות "העם דורש צדק חברתי". אחת הנערות אף הגדילה ראש ושאלה מה זה "לא לשיווק". נאלצתי להסביר לה שכתוב שם "שוויון" ולא "שיווק". זה בהחלט בישר את הבאות. הם לא הבינו את משמעות השלט, אבל שרו בקולי קולות. נו טוב.

כשהגענו לתחנה, קו 61 כבר עמד שם והיה מפוצץ עד אפס מקום. האנשים ראו שאני מחזיק שלט ומיד אימצו אותו, מבלי לקרוא מה כתוב בו. מהרגע שעלינו על האוטובוס ועד שהגענו לרכבת מרכז, הייתי מעוך על הדלת, אך דווקא לשלט היה מאוד מרווח כי נוסעי האוטובוס שמרו עליו כאילו היה דגל המדינה. אני רוצה להדגיש - מכיוון שהשלט הוחזק הפוך, אף אחד מנוסעי האוטובוס לא קרא את הסלוגנים ורק אישה אחת שאלה מה כתוב בו. יכולתי לכתוב "העם דורש חדק צרפתי" והתגובה הייתה זהה. לאנשים פשוט לא היה אכפת מה היה כתוב בשלט. העיקר שיש שלט.
 
ירדנו מהאוטובוס והשתלבנו בנהר האנשים שזרם מכל כיוון לעבר כיכר המדינה. להפתעתי, התגובות לשלט היו נלהבות. צילמו אותו לפחות כמה עשרות פעמים, ומספר אנשים באו להגיד לי "כל הכבוד על השלט". לא לתגובה הזאת ציפיתי. האומנם נשארו במדינה אנשים שלא רק משננים סיסמאות, אלא גם חושבים בצורה עצמאית? נראה שכן, וזאת הייתה הרגשה טובה להיתקל בהם.

המשכנו ללכת והמשכתי לקבל מבטים. המבטים התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: אלה שחייכו ורצו לצלם ואלה שפשוט הסתכלו והמשיכו ללכת. בקבוצה השלישית נתקלתי רק בכיכר המדינה, אבל על זה בהמשך.

ככל שהתקרבנו לכיכר המדינה, כך היה עמוס יותר וכמות האנשים שצילמו אותי עם השלט הלכה וגדלה. אי אפשר היה להתעלם ממני, ממותק ומהמטאטא. סובבתי את השלט כל כמה שניות כדי לאפשר לאנשים להעיף מבט בשני צדיו. המשכתי לקבל את המחמאות, אך לאט לאט התחלתי לקבל סוג חדש של מבטים - מבטי בוז. ציפיתי לזה. חיכיתי לעגבניה. So far, so good.

כשהגענו לכיכר, היא כבר הייתה עמוסה בעשרות אלפי אנשים. פילסנו את דרכנו למרכז העניינים וראינו איך כמות האנשים הולכת וגדלה. ואז הגיע העימות הראשון.
 
להגיד לכם את האמת, אין לי מושג מי אלה היו. בני נוער שלבשו מדים כחולים. אולי הנוער העובד והלומד ואולי הצופים, אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שהם קלטו את השלט הזה, התחילו להצביע עליו, פנו לכיווני והתחילו לצעוק משהו שלא האמנתי שאני אשמע בחיים שלי: "לא לשוויון הזדמנויות, כן לשוויון". היה ממש רועש והתעלמתי מהם. הם צעקו כמה דקות, ראו שאני לא משתף איתם פעולה וחזרו לצעוק "העם דורש צדק חברתי", תוך כדי שהם מאבדים בי עניין. מיציתי את אותו המקום והמשכתי הלאה.

לאחר כעשרים מטרים עצרתי שוב. התגובות היו מעורבות. איש אחד אמר לי שזה השלט הכי טוב בכיכר. איש אחר הסתכל עליי במבט רצחני, ומותק ניסתה לגרור אותי משם, אבל אז הגיע איזה בחור מאחורה, ושאל אותי:
"תגיד, אתה לא מתבייש?"

אמרתי לו שאני לא מתבייש ושאלתי למה אני צריך להתבייש. הוא שאל אותי, "איך יכול להיות שאתה נגד שוויון?". עניתי שאני בעד שוויון הזדמנויות, אבל לא כולנו שווים. הוא נהיה קצת יותר תוקפני ושאל אותי האם אני מאמין שבני אדם נולדים שונים. אמרתי לו שכן, בני אדם נולדים שונים. הוא היה מאוד מופתע לשמוע את זה, ושאל אותי האם הייתי בפולין. הסברתי לו שלא, כי להורים שלי לא היה כסף לשלוח אותי לפולין. חשבתי שהוא הולך להשוות אותי לנאצי במשפט הבא (זה מאוד פופולרי בימינו להשוות לנאצי כל אדם שלא חושב שכולנו שיכפולים אחד של השני). לפתע, איש מבוגר שעמד לידי פנה אל האיש הצעיר, שאגב לבש כולו אדום, כולל כובע מצחיק (גם אדום), אמר: "אתה לא רואה את הציור? אתה רוצה שוויון כמו שהיה בברית המועצות, שלכולם אין כלום? הוא רוצה שוויון הזדמנויות! מה לא ברור?", ועל זה הקומוניסט באדום צעק בהתלהמות: "האם אתה חושב שמישהו משכונת התקווה יכול להיות רופא?". האיש המבוגר שאל בפליאה, "למה לא?", ואני הסברתי לו שהוא מסתכל על מהנדס גרעין שגדל בקרית שמונה. הקומוניסט הוציא סיגריה והתחיל לצעוק בקולי קולות שהוא רוצה צדק חברתי. מיציתי גם את הנקודה הזאת והמשכתי הלאה.

תוך כדי שאני עובר בקהל (כשהמטרה היא לחשוף כמה שיותר אנשים לשלט שלי ואולי גם קצת לחפש צרות), קיבלתי תגובות מאוד מקוטבות. היו הרבה אנשים שצילמו את השלט והתלהבו והיו לא מעט שנעצו בי מבטי שנאה. אני חושב שהשלט השיג את מטרתו. לדעתי, כל מי שנעץ בי מבטי שנאה עשה זאת כי הוא לא קרא מעבר ל-"לא לשוויון", או קרא רק את "רוצה הזדמנות להיות טייקון". הם לא הבינו שגם להם מגיעה הזדמנות להיות עשיר ושאם נגביר את התחרות במשק, כולנו נרוויח מכך.

בנתיים יו"ר התאחדות הסטודנטים המשיך להלהיב את הקהל כמו אחרון הפוליטיקאים והקהל כמובן צעק באקסטזה שהוא דורש צדק חברתי. אני תוהה כמה אנשים מהקהל עצרו לחשוב מה זה הצדק החברתי שהם דורשים. הרי סיסמאות זה מה שתופס, לא? לכתוב משפט ארוך על שלט זה לא פופולרי, כי מסרים ארוכים פשוט לא נקלטים. אולי העם לא רוצה לחשוב, העם רוצה דם. העם רוצה את דמו של בנימין נתניהו (אגב, אני לא ממצביעי ליכוד, למי שחשב אחרת - לפחות לא כרגע), והעם רוצה הרבה דברים, מבלי להבין מה זה ידרוש ממנו. העם לא מבין שכל הדרישות, משמעותן העלאת מיסים. אי אפשר לדרוש הורדת מע"מ מצד אחד, מה שיזרים פחות כסף לקופת המדינה, ובו-זמנית לדרוש חינוך חובה חינם מגיל חצי שנה. אין דבר כזה חינם. מישהו יצטרך לשלם לגננות האלה, והמישהו הזה הוא משלם המיסים, רק שהכסף הזה יעבור בדרך לגננות דרך מנגנון מסועף של פקידים, אשר גם יקחו חלק ממנו - כי גם להם יש ילדים להאכיל. אבל על זה מאוחר יותר.
 
בכל מקרה, אני רוצה להגיד תודה למי שהגיע עד לכאן וקרא הכל. האתר הזה, hazir.co.il חדש לגמרי, אבל אני מרגיש שיש צורך באנשים שיסבירו שווקא הקפיטליזם זאת השיטה הכלכלית הצודקת, ולא קומוניזם. אני אנסה להסביר את זה בסדרת בלוגים וכתבות, וכל מה שאני רוצה בתמורה שתשתפו את הפוסט הזה בפייסבוק.
 
שיהיה לכולנו שבוע טוב ומחאה אינטליגנטית,

שלכם,

- החזיר הקפיטליסטי.